זהו זה! יצאתי לפנסיה, אני גמלאית, תאמינו לי יש חיים אחרי..
לפני שבע שנים יצאתי לפנסיה והתחלתי להנות מהשקט והשלווה, שותה את המשקה החם בבוקר בלי התרוצצויות.
אחרי שנחתי בבית שנה שלמה ונרגעתי מהשחיקה שבעבודה התחלתי להתעניין בתחומים שונים ונרשמתי לחוג ציור.
גיליתי את הכישרון
"הידיים בערו לי" מתעוררת בשעה 04:00 לפנות בוקר ומתחילה לצייר ציורים (עדיין לא יודעת כלום) מוחקת, מציירת ציורים ומוחקת…
ההרגשה של לחוש את הצבע באצבעות זה: "להיות שיכור ולא מיין".
צבע הארגמן שאני מניחה על ציור הרימון דומה לערימה של קצפת שמניחים על עוגה .
הכחול עמוק שמעלה זיכרונות ילדות של ים ומקומות שאליהם בורחים בדמיון.
כן! למה לא? למה לא לשבת על הכורסא ולחלום שהרווחתי בלוטו? כמה מגדלים אני בונה …
עכשיו אני בנחיתה חזרתי לציור.
כשהתחלתי לא ידעתי כלום ציירתי כלב או פרה תמיד יצא לי גוף עם ראש לא מזוהה.
אבל! יש לי תכונה שאני מברכת עליה קוראים לה: התמדה, רצון עז, אין ייאוש, ציירתי ציורים בסלון ומצאתי את עצמי עם מגבון וטרמפנטין מנקה את הסלון והרהיטים מצבע (לא יודעת איך הגיע לשם הצבע).
לחוג ציור הייתי נוסעת ברכב ומניחה את הציורים בתא המטען, יום אחד בעלי נמאס לו מהכתמים של הצבעים בתא ואמר לי שאם אני ממשיכה ללכלך לו את הרכב בצבע שמן הוא קונה לי רכב אחר (איום נחמד לא?) טוב, עד היום זה לא קרה.
החלפתי מורות, מכל אחת למדתי את הצד החזק שלה: רישום, צביעה, פרספקטיבה, נקודת מגוז, והאחרונה זאת שאני לומדת אתה היום עולה על כולנה.
אני עדיין מציירת ציורים בסלון וכבר לא מלכלכת את הבית.
לצייר ציורים בסלון זה אוירה, הנכדים נכנסים ויוצאים, ואני שואלת אותם מה הם רואים בתמונה? (אולי ציירתי פרה ויצא לי כלב)?
האביזרים של הציורים יפים, מעניינים, יקרים, זה נותן השראה לדמיון להתפתח, מכחולים בצבעים וגדלים שונים, צבעים עשירים, איכותיים ומגוונים, שמן פשתן שהצבע שלו מזכיר זהב טהור…
אני אוהבת לצייר ציורים זה זורם לי בדם "הידיים בוערות "…
אבל! אני לא יכולה כל יום לצייר ציורים.
כשאני מתכננת את יום הבילוי שלי (יום של ציורים) אני מציירת לא פחות מעשר שעות, בעמידה, מול כן הציור, עם נעלים נוחות והאושר ממלא אותי…
אין כאן עייפות, אין רעב ללחם ולא צמא למים.
יש כאן צימאון ליצירה לאושר ושלווה…
